כתיבת נאומים

מותרת לכל אדם – על נשים, טקסים ובדידות

שלום, שמי זהורית שורק, דתייה, בת 33 ואמא לשניים, נשואה ללימור וגרה בתל אביב, חברה ופעילה בבת קול – ארגון לסביות דתיות.

התבקשתי לבוא היום ולדבר על טקס זוגיות ומחויבות בין נשים, ובחרתי לעשות זאת דרך סיפורי האישי ולשתף אתכם בהכנות, בהתלבטויות ובכוונות שליוו את טקס הנישואין שערכתי בחודש שעבר עם בת זוגי.

הבחירה להתמקד בסיפורי האישי לא רק קלה יותר מטעמים מובנים, אלא גם באה לשרת אמירה גדולה יותר: אנחנו עוסקים באנשים.

בוויכוחים ובהתנצחות שבין המתנגדים למתן זכויות להומוסקסואלים ולסביות ובין התומכים בו נשלף לעתים קרובות מדי נשק הציטוט מהתנ"ך, האומר וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה – תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם. אבל אותו אדם המשתמש בציטוט זה כהוכחה ניצחת לשלילתה המוחלטת של היהדות את הקיום הקווירי לא נוטה להשתמש בפסוקים מחמירים ובהירים לא פחות כמו כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת או כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם-אִשָּׁה בְעֻלַת-בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם-שְׁנֵיהֶם – הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם-הָאִשָּׁה, וְהָאִשָּׁה; וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. ומדוע לא נמצא היום אדם דתי בר-דעת המאמין כי יש להמית חילוני המחלל שבת או זוג נואפים? משום שהיהדות אינה רק התנ"ך, אלא היא גם ובעיקר ההלכה. ההלכה התאימה עצמה במשך השנים לעולם המשתנה תדיר, ריככה והגמישה את הערכים המוחלטים והמחמירים של התנ"ך, כמעט בכל תחום בחיינו שאפשר להעלות על הדעת. אבל בכל הקשור להכרה בזכויותיהם (ובעצם, להכרה בקיומם) של הומוסקסואלים ולסביות – היא נקטה שתיקה.

אינני מומחית להלכה, ודבריי לא יעסקו היום בניתוח של גישת ההלכה לנושא שעליו באתי לדבר. אני יכולה להניח שהדרת הנושא מן ההלכה קשורה הן בפוסקים, שהיו ראי של תקופתם ומינם, הן בעובדה שמיניות האדם היא הנושא הנפיץ ביותר בכל התרבויות, הנוגע לפחדים וללבטים הקמאיים והעמוקים ביותר שלנו. וכך, התחביב היהודי הגדול של כל הזמנים – הפלפול – נמוג ונדם הן במשנה, הן בתלמוד והלאה בכל הנוגע לאנשים האוהבים את בני מינם.

כאשר פוסקי ההלכה בכל הזמנים עסקו בהתאמת התורה למורכבותם של חיי היומיום, הם ראו לנגד עיניהם אנשים. הם שמעו את ההתלבטויות ואת השאלות, הכירו מעצמם או מקרוביהם את התחומים הכה רבים בחיינו שבהם אין שחור או לבן, הבינו את מורכבותה של הנפש האנושית דורות רבים לפני שהומצאה המילה "פסיכולוגיה" וניגשו ליצור יהדות שלוקחת בחשבון את האדם המאמין, ולא רואה בו מכשיר אינסטרומנטלי לקיום מצוות בלבד. דרך הסיפור האישי, אני מאמינה, היא הדרך הטובה ביותר להזכיר לפוסקי ההלכות לשוב ולהעמיד לנגד עיניהם את האדם, ולגרום להם לראות את המאמין ההומוסקסואל או המאמינה הלסבית כזכאים וראויים לעיון, להרחבה של הדיון ולפתרונות המכירים בהם מתוך כבוד ולא מתוך שלילה מוחלטת.

הקביעה כי "הנישואין הם אבן היסוד וראשית הדרך להקמת משפחה" נתפשת כמובנת מאליה לגבי זוגות סטרייטים, אבל הפכה לסימן שאלה גדול במקרה שלנו.

אצלנו הגיעה הצעת הנישואין לאחר כחמש שנות זוגיות. הדרך שבה עלתה הייתה הפתעה גמורה: חשפתי בפני בת זוגי חולצה שעליה השאלה "התינשאי לי?". אתם יכולים לתאר את הפרצוף שלי כשבתגובה בת זוגי חשפה את חולצתה, שנשאה את אותה שאלה בדיוק. העניין עלה, דובר והבשיל בתוכנו במהלך הזמן, וכך יצא שבמעמד המסוים ההוא החליטה כל אחת מאיתנו להפתיע את בת זוגה בהצעת נישואין. ההתרגשות מצירוף המקרים הזה ומהמעמד כולו הייתה גדולה מאוד. לאחר ששככה ההתרגשות הראשונית, התחלנו לתכנן את טקס הנישואין, שהעלה התלבטויות רבות, הן במישור האישי והן במישור הרעיוני-אידיאולוגי, ואני רוצה לשתף אתכם בקצרה בהחלטותינו.

אבל קודם כל: למה צריך את זה?

בשאלה הזאת נתקלנו שוב ושוב: למה אתן צריכות את זה? למה לכן? הרי אתן יכולות להביא ילדים גם ללא טקס, הרי גם כך אין לטקס כזה תוקף רשמי, ועוד גרסאות שונות של אותה השאלה.

התשובה שלי מתחלקת לשניים: ראשית, הפן האישי-דתי: אורח החיים הדתי שוזר בתוכו טקסים החל בשבת וחג וכלה בטקסים השזורים במעגל החיים כמו ברית, בר מצווה, אירוסין ועוד. כמי שגדלה באורח חיים דתי ורואה עצמה כחלק ממנו אני מעריכה טקסים כמסמנים של רגעים חשובים בחיינו. חשיבותו של הטקס היא בכך שהוא מרומם את הרגע מתוך השגרה ונוסך בו משמעות ורגש. טקסים נותנים טעם לחיים, ומחדשים את הברית שבין אדם לאלוקים. היה לי חשוב לסמן את הזוגיות שלי בטקס, שיהפוך אותה לבחירה רוחנית ומלאת משמעות.

והפן השני הוא אידיאולוגי-חברתי: טקס הנישואין הוא הכרה חברתית. הוא שותפות בין הזוג לחברה בהכרה בבחירה ההדדית. תפישת הזוגיות עולה שלב: היא כבר אינה שותפות זמנית אלא הצהרה על דרך משותפת שעתידה להימשך כל החיים. או כמו שאשתי הגדירה את זה בדיוק רב: "אנחנו רוצות לצעוק אל העולם: בחרנו זו בזו!".

הקושי הייחודי בטקס נישואין מהסוג שלנו עלה כבר בעניין ההגדרה. הדיון על ההגדרה של הטקס היה מאוד משמעותי עבורי, כמישהי שהעברית ומשמעות המילים חשובות לה מאוד. היה לי רצון להגדיר את הטקס במילה המתאימה ביותר.

האם זו חתונה? היה לי קושי רב עם המילה הזאת, הרי בסופו של דבר אין פה חתן. המילה "קידושין" נפסלה גם היא, שהרי לפי ההלכה קידושין הנו אקט המבוצע ע"י נתינת כסף או ביאה. המילה "כלולות" גם היא לא התאימה, משום שהיא מזוהה מדי עם ליל הכלולות ולאו דווקא עם הטקס עצמו. המונח "נישואין" התאים לי ביותר, משום שאהבתי את משמעותו – אני נישאת מעל החולין. אבל כשהתחלנו להודיע לחברים ומכרים את החדשות הטובות התברר לי עד כמה המילה "חתונה" מקובעת בתרבותנו. "מגיע לנו מזל טוב", פתחנו כל שיחה כזאת, "אנחנו עומדות להינשא". התגובה הייתה כמעט תמיד פרצוף תמה, או אם זה היה בטלפון – שתיקה תמהה או הברות מבולבלות. חברינו פשוט לא הצליחו להבין למה התכוונו. אז המשכנו: "אנחנו מתחתנות!", ורק אז נפל האסימון, ועמו הגיעו החיוכים וקריאות ה"אה! מזל טוב!", והמהדרין אף הוסיפו צהלולים…

למרות זאת, התעקשתי על ההגדרה של "טקס נישואין" ולא חתונה, ובהזמנה כתבנו כי האורחים מוזמנים למסיבת נישואין שבה ייערכו חופה וטקס מחויבות.

הכנת טקס המחויבות תחת החופה העלתה את המתח שבין רצון לצאת בהצהרה פומבית ולשתף בה את כולם ובין הרצון בטקסטים ובטקס אינטימיים שבו אנו פונות זו אל זו ולא רק אל הקהל.

היה לנו ברור כי הטקס שלנו יושתת על מאפייני הטקס המסורתי האורתודוקסי, ויכלול התאמות אישיות עבורנו.

כשבאנו לבחור את האדם שיעזור לנו לגשר בין הפומבי לאינטימי, היה לנו ברור שזו תהיה אישה. בהמלצת חברות הגענו לד"ר רוחמה וייס, חוקרת ומרצה לתלמוד. הקליק עם ד"ר וייס קרה עוד לפני שנפגשנו. תמיד חשבתי כי המונח "פסק הלכה" הוא בעייתי מבחינה סמנטית, משום שהוא מצביע על הפסקה, על נקודת קיפאון שבה נפסקת ההתלבטות ונקבעת קביעה מוחלטת שלאחריה נפסק הדיון. אני חושבת שאנחנו צריכים לחשוב על מושג אלטרנטיבי, שיוציא את הנוקשות והפסקנות מפסק ההלכה, אף שלעתים הנוקשות והפסקנות הן כביכול הבחירה הנוחה ביותר. קשה לי לתאר לכם עד כמה התרגשתי כשקראתי באותו ראיון את ד"ר וייס אומרת: "הלוואי שכל הרבנים היו זוכרים שהשורש של ההלכה הוא ה.ל.כ.". הרגשתי שגיליתי אדם שמבין על מה אני מדברת, שחושב כמוני, שבדיון הלכתי אסור להפסיק ללכת.

הבחירה בתוכנו של הטקס הייתה תהליך מרתק. הטקס האורתודוקסי מובנה וברור. כל אחד יודע את תפקידו, והסדר נשמר וחוזר על עצמו בכל טקס נישואין. כאן אפשר להתקומם על כך שהטקס האורתודוקסי המסורתי אינו מתאים בכללותו למקרים כמו המקרה שלנו, אבל אני חייבת לומר שאני מרגישה בת מזל שהייתי צריכה לפרק ולהרכיב מחדש את הטקס המסורתי ולהתאימו למקרה הפרטי שלנו, משום שהתהליך הזה, בשיתוף עם ד"ר וייס, עיקר וניפה החוצה את המובן מאליו ואת תחושת המכניזם. היינו צריכות להקפיד על הטקסטים שייכנסו לטקס, והדבר יצק תוכן ומשמעות בכל בחירה. היה לי ברור שהטקסטים בחופה יישאבו מהמקורות, ושהכתובה תהיה קרובה במהותה ובתכניה לכתובה אורתודוקסית, כיוון שזהו הדבר היחיד שאני מכירה, ושקרוב למציאות שבה אני חיה ובוחרת.

כנשים פמיניסטיות, היה לנו גם חשוב שיהיה זה טקס שוויוני, שבו לא תהיה אחת מאיתנו בתפקיד "החתן" והשנייה בתפקיד "הכלה". וכזהורית ולימור, היה לנו חשוב שהדברים שיינשאו יהיו מעומק לבנו.

הטקס נפתח במילות פתיחה של ד"ר וייס, שלאחריהן הקריאה כל אחת את מילות המחויבות לבת זוגה, החלק שבו נשמעו משיכות האף החזקות ביותר מכיוון הקהל. אז הקראנו את הכתובה, שכאמור שילבה בין הטקסט המסורתי לטקסט אישי שלנו.

לאחר מכן בירכנו על היין, והחלפנו טבעות כשכל אחת בתורה מדקלמת את הפסוק הידוע מספר רות: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין… בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר… כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

בחרנו בפסוק זה משום שהוא ממצה באופן היפה ביותר לדעתנו את התחייבותן של שתי נשים לחיים משותפים. דילגנו על המילים המתייחסות לעם ולאל מהסיבה המובנת שאנו בנות אותם עם ודת, והשארנו את החלק המדגיש את הקשר הבל יינתק בחייהן האישיים של שתי הנשים. זוהי הגרסה היהודית, המוקדמת וגם היפה יותר לדעתי, ל"בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, לאהוב ולהוקיר עד שהמוות יפריד בינינו" של טקס הנישואין הנוצרי, שלמרבה הצער לא כולל אפילו כוס יין אחת.

שבע ברכות היה החלק הבא של הטקס, והנה שוב עולה השאלה הבעייתית – האם אנחנו יכולות לנכס לעצמנו חלק שכל כך מזוהה עם הטקס האורתודוקסי המסורתי? האם אלה שבע ברכות בלי או עם מירכאות? האורתודוקסיה הרי תראה בשימוש שלי ושל זוגתי בשבע ברכות כ"ברכה לבטלה". לכן פתח כל אחד מהמברכים את ברכתו במילים "הרחמן הוא יברך…", משום שכידוע לכם הרחמן הוא מברך את כולם ללא הבדל, כולל גויים. כן, נדרשנו להרבה התפלפלות כשהכנו את הטקס, אך כמו שכבר הזכרתי, נדמה לי שהדבר רק הוכיח שאת הטקס הזה עורכות נשים יהודיות…

לקראת סופו של הטקס הכרזנו על שם המשפחה החדש שלנו: שורק. כמו שנאמר במקורות וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. שורק הוא שם שגם מורכב מראשי התיבות של שמותינו הקודמים, ומשמעותו היא גפן משובחת. ביהדות הענבים והגפן מסמלים עושר, נבואות ופריון. הגפן מסמלת עבורנו גם את ענפיה המשתרגים, ובבחירה זאת אנו מקוות כי חיי שתינו יהיו שזורים ומשתרגים זה בזה וכי מעשינו וחוויותינו ישתרגו וישפיעו לטובה בחיי אהובינו ואוהבינו.

במילות הסיכום של ד"ר וייס היא הקריאה את תפילת הדרך. היא נשאה דברים לפני הקהל והסבירה שתפילת הדרך מתאימה לתחילתה של דרך משותפת ולא רק ברגעי חולין; היא רלוונטית לא רק למסע פיזי אלא גם למסע נפשי, רוחני וגם רומנטי.

אז שרה אחת מחברותינו את השיר "אם אשכחך ירושלים…", שיר שבחרנו בו כדי לשוב ולהדגיש את החיבור לטקס האורתודוקסי בנישואין הלא אורתודוקסיים הללו.

ברכת שהחיינו הייתה הבאה בתור. ברכת שהחיינו נאמרת על מאורע החוזר במחזוריות מסוימת. מכיוון שאני לא מתכננת שנישואין יהיו משהו שמופיע אצלי בצורה מחזורית שוב חששתי מעניין ה"ברכה לבטלה". לכן כשאמרנו את ברכת שהחיינו כיוונו לחד-פעמיות של הפרטים הטכניים – הבגדים, התפאורה, המיקום. הפרטים הללו נשמעים עקרים מרגש, אבל ההתעקשות על ברכת שהחיינו עזרה לי שוב לצקת בטקס תוכן מרגש הנושא אותי מעבר לחולין ומייחד את האירוע הזה מתוך שגרת חיי.

שיר הסיום, שבו כולם שרו בקול "והאר עיננו" חתם את החופה בדגש על גאווה. הטענה הנפוצה המושמעת כנגד השימוש במילה "גאווה" בהקשר ההומו-לסבי היא "על מה יש לכם להתגאות? אם אתם טוענים שאתם ככל אדם, מדוע אתם מנפנפים ומבליטים את השוני שלכם ומתגאים בו כאילו הוא עדיף על בחירתם של אחרים?". המשתמשים בטענה זו מתכחשים, חלקם מתוך תמימות וחלקם מתוך היתממות, לצד השני של המטבע: בושה והסתרה. הצלחתנו, כפרטים וכחברה, תלויה באומץ שלנו להתעלם מן הבושה וההכחשה ולהוציא לאור את המוסתר ולדון במה ובמי שאנחנו. כשחתמנו את הטקס בשירת "וטהר לבנו", הכרזנו על גאווה שאיננה יהירות, התנשאות או התגרות. הגאווה שלנו גם איננה התהדרות או חוסר צניעות. היא הצהרה על אי כניעה לצד האפל של המטבע: "שלא נבוש, ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד".

כשפנינו אליה לראשונה ד"ר וייס הביעה התרגשות רבה על שבחרנו בה לנהל את טקס הנישואין שלנו, והודתה שזוהי הפעם הראשונה שלה כשותפה לטקס נישואין אלטרנטיבי. על כך עניתי לה :"זה בסדר, זו גם הפעם הראשונה שלי…". אנחנו מודות לד"ר וייס שהסכימה לעזור לנו ליצור טקס מיוחד, ששילב בין עבר להווה, ובין המסורת לחדשנות.

קולות רבים, דתיים וחילוניים, מתעמתים עם אישה כמוני, שמגדירה את עצמה כלסבית וכדתייה, וקוראים לי להכריע לאיזה צד אני שייכת. מה אני יותר, לסבית או דתייה? ולמה לערוך טקס נישואין דתי שלא מוכר על ידי הממסד הדתי במדינת ישראל? למה לנסות בכלל להיות "כמוהם"? למה בכלל לנסות ולהידחק בכוח לחברה שמקיאה אותי החוצה? השאלה הזאת, האם לנסות להצטרף למועדון שלא רוצה אותי כחברה בו או לוותר ולהגיד "לא רוצים לא צריך" קיימת ברבדים רבים של חיינו. אני מבינה דתיים רבים שבמאבק הזה החליטו להתכחש לזהותם הדתית ולעזוב את אורח החיים והאמונה הדתיים. מבינה, אך לא מסכימה. הדת בשבילי היא משהו עמוק, אינטימי וחזק יותר מדעתם של אנשים המתיימרים להיות סוכניה ומתווכיה. אני מאמינה שעם כל הקושי, היא מסוגלת להתקיים בכפיפה אחת עם הגדרה מגדרית שונה מזו של ההגמוניה, שבגלל סיבות שונות עדיין לא השכילה להבין שלסביוּת או הומוסקסואליוּת אינה רק תשוקה מינית אלא גם מכלול של רגשות רומנטיים מורכבים הכוללים אהבה ורצון בחיים משותפים.

בת קול, הארגון שאני חברה בו, הוא מעין מועדון אלטרנטיבי שמאפשר לי לעשות סימביוזה בין שתי הזהויות, הדתית והלסבית, שוויתור על אחת מהן משמעו יהיה לעשות שקר בנפשי.

נכון, למועדון הגדול יש עדיין הרבה יותר השפעה, מכוח המשאבים, השליטה, המסורת והאינרציה. אני מאמינה כי ככל שיישמעו קולות כמו שלי ייטשטשו וייעלמו הפסקנות והסגירות. הרווח לא יהיה רק של הומוסקסואלים ולסביות דתיים, אלא גם של הדת עצמה. היהדות תחזור להיות דינמית, חיה ומתלבטת, ולא רק בשוליה.

טקס הנישואין שלנו היה מאורע פרטי, אבל היו לו גם פנים פומביות מעבר לקהל הקרובים שהתאסף סביב החופה. הוא גם היה סגירת מעגל לשנים של קושי והתלבטות רבים לצד שמחה גדולה. מתוך הריסות נישואיי הראשונים, שזיכו אותי בשני ילדים מקסימים, בניתי זוגיות חדשה. המעבר מזוגיות עם גבר לזוגיות עם אישה לא היה קל, וגרר לבטים רבים, התמודדות מול בני משפחה וחברים ושאלות מהותיות שעלו לגבי זהותי כבת זוג וכאישה דתית. אבל בסופו של דבר, לא הנחו אותי אג'נדות חברתיות או תיאוריות מהפכניות, לא מרידה בחיי הקודמים או הצהרות פסקניות. הלכתי בעקבות הלב.

פסוק בספר ישעיהו מתחיל "וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ". טקס הנישואין שלי ושל בת זוגי, בערב אחד בכ"ו בסיוון, היווה מבחינתנו ציון דרך חשוב בהקמת חלקת האלוקים שלנו, שבה אנו מנסות לעזוק ולסקל, לטעת, לבנות ולחצוב מהחומרים שמרכיבים את חיינו.

כולי תקווה שמסענו הפרטי יזכה לקבלה ותמיכה מצד החברה. אני מאמינה שרק כך נוכל כולנו להתענג על ענבים ולא נבכה על ביאושים.

תודה על שאפשרתם לי לשתף אתכם במסע הזה.